נשאלת השאלה – אז למה המשנה מדגישה "העוסקים לשם שמים", הרי בין כה וכה זכות האבות היא שמסייעתם? התשובה היא: לא כל אחד זוכה להיות הצינור של הזכות של האבות. כדי להיות הצינור שמזרים מלמעלה למטה את זכות האבות, צריך להיות עוסק לשם שמים, נטול אגו, בטל ומבוטל אל הכוח האלוקי שמוביל אותנו.

אז תודה לכם, אבות, אמהות, סבא וסבתא.

תודה לבורא עולם על מה שהיה ועל מה שיש ותודה לבורא עולם על מה שיהיה.

אני רואה את הצבעוניות והגוון בישיבת ידידיה– למרות שהתלמידים עם חולצות לבנות – ואני חושב שאחד הדברים היפים שעולה מתוך המציאות הזו – היא השאלה הנצחית – מי אנחנו?

ואכן רבים שואלים אותנו – אתם דתיים? חרדים? סתם חסרי זהות? מי אתם ואני אומר, יש תשובה אחת ויחידה: אנחנו ידידיה.

ומה זה אומר להיות ידידיה? פירושו ללכת על המכנה המשותף הערכי הכי רחב שיש למי שרואה את עצמו כיהודי.

נצלול פנימה אל הדברים ונדלה מתוכם הבנות שיעשו לנו סדר בדברים.

שאלה ראשונה: בהוספה בתפילה בחנוכה, "על הניסים", יש נושא לעיון. אם נשאל מהו הנס שהיה בחנוכה, התשובה המקובלת והמיידית תהיה – נס פח השמן. אך בהתבוננות בנוסח של על הניסים – אין כמעט אזכור לנס פח השמן. הדבר שלכאורה נתפס בעינינו הכי מרכזי – לא מוזכר.

שאלה שניה: למה חז"ל ראו צורך להעמיס עלינו מצוות נוספות והנהגות נוספות? אמנם חכמים גזרו והוסיפו הנהגות רבות שבאו כדי להגן ולשכלל את המצוות מדאורייתא, לעשות "משמרת" למצוות התורה. והתורה היא שדרשה זאת מהם – עשו משמרת למשמרתי. אך כאן בחנוכה – וכן בפורים – הוסיפו לנו מצווה חדשה לגמרי. מה הצורך במצוות חדשות, וכי לא די לנו בתרי"ג מצוות?

הבה נעמיק, בהבנת הזהות שלנו כיהודים.

אם ישאלו אדם – מי אתה? מה אתה? התשובה האמיתית והיסודית היא שהאדם הפרטי הוא  סך כל החוויות שלו.

לפי הגדרה זו, אם כך באדם הפרטי, נמצא איפוא שהקבוצה, העם – היא סך כל החוויות המשותפות שלהם.

ומעתה יתגלה לעיניו מבט חדש.

מתן תורה, שהוא הנקודה המכוננת והמרכזית ביותר של היותנו לעם מאז יציאת מצרים, איננה סוף דבר בזהותנו כעם ה'.

אמנם במובן מסוים ככל שמתרחקים בציר הזמן ממועד הר סיני, אנחנו מתרחקים גם ממקור ההזנה שלנו כעם,.אך במובן אחר ואולי לא פחות חשוב –  אנחנו מתקדמים – אנחנו צוברים חוויות, תובנות, עוברים אירועים מכוננים כאלה ואחרים, מפתחים יכולת עמידה כנגד התנגדויות, מזהים בעצמנו חולשות ונותנים להן תשובות.

ומכאן נבוא אל שאלותינו.

מה היה במלחמה עם היוונים? המלחמה הזו איננה מאורע היסטורי לשעתו, ומה שהיה היה. אלא יש בה תובנה הנצרכת לדורות. היא  נקודת ציון בתודעה שלנו כעם כי התהליכים הללו רלוונטיים לכל דור ודור בהתאמה. ולכן חז"ל קבעו את הימים האלו לימי התבוננות, כדי לרומם על ידם את ההתבוננות שלנו על חיינו היום. וכדי להבין את מוקד ההתבוננות הזו, נדייק בלשון "על הנסים": רבת את ריבם, דנת את דינם, נקמת את נקמתם, עמדת להם בעת צרתם

מה הפך את המסלול של שיעבוד יון, המסלול שבדרך הטבע נועד לכשלון, מה הפך אותו לכיוון של הצלחה? המהפך נולד מההבנה של העם באותו דור שזוהי צרה שלהם, הם חוו את הדברים כמצב בלתי נסבל, כאיום על קיומם כעם נבחר, כמצב הדורש שינוי מיידי. ואז הקב"ה נרתם לעזרתם – מסר את הגיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים, הכל התהפך.

נמצא איפוא, שחז"ל לא סתם הוסיפו לנו מצוות, אלא – כדי שנחווה מחדש את החוויות שהצטברו בהתפתחות שלנו כעם, דרשו מאיתנו להחיות את החויה ואת התובנה שלה. הנס הוא טכני יחסית, והעיקר הוא המאבק בין 2 גישות לחיים, עבדות ה' מחד, ולהבדיל תרבות יון, והנצחון שנבע מההכרה שאין כאן אלטרנטיבה.

ומכאן נבין את התשובה לשאלה המקדימה  – מי אנחנו ידידיה?

ידידיה מתמקדת במכנה המשותף הערכי, כיצד להיות יהודי, שמנהיג את עצמו בתוך גבולות של תורה, בהגדרה הרחבה ביותר שניתן, במכנה המשותף הרחב ביותר, ומבלי לוותר על העקרונות. והמכנה הרחב של ידידיה הוא להיות בן תורה שכל הליכותיו אומרות כבוד בכל המובנים, והוא מנהל את חייו מתוך התבוננות מתמדת איך ללמוד את החיים, הנסיונות, הארועים והחוויות – כדי לגדול ולצמוח ולרומם את חיי התורה מעלה מעלה.

ושוב, תודה לכל ההורים והדורות למעלה בקודש, ותודה לצוות, ובעיקר לתלמידים היקרים שנותנים בנו אמון, ומתחנכים בדרך היפה, בדרך ידידיה.

בפסוק נאמר "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם", וסבורים אנו שלהגיע אל הדביקות הדרך היא ע"י שיחשוב יום ולילה על ה', הן ע"י התעסקות במושכלות אלוקיות של מושגים באמונה ובספרים שעוסקים בענייני אמונה עמוקים המיוסדים על אדני הקבלה וספרי הסוד, אך האמת שהדרך לזכות לדביקות בה', היא רק דרך "הדביקות בעצמך" תהיה שקוע בלהכיר  את עצמך, את מידותיך, את נטיותיך הגשמיות, ותגלה שהם מציאות האדם האמיתית, ואח"כ תבין שאין לך את היכולת להתגבר עליהם בכוחות עצמך,

ואז אתה מתחיל לקלוט שה' הוא המושיע והמציל שלך, "מלך עוזר ומושיע ומגן" וממילא מתגלית אלקותו ומלכותו ית' עליך דרך המידות השליליות שלך בראותך את השגחתו הפרטית ששומרת עליך מרדת שחת אחר רצונותיך השליליים.

במהלך זה האדם הוא לא מדומיין, הוא עם 'שתי רגליים על הקרקע', הוא מודע לאמת שלו ועד הסוף, ומתוך המציאות מגלה את האלוקות הסובבת אותו, אך אדם שמחפש באופן ישיר למצוא את ה' הרי שלא שם לב איך שהוא בסכנה נוראה של "לרחף בדמיונות" וסבור הוא שנמצא בעולם המלאכים והגלגלים, וכי הוא שייך ל"שרפים ואופנים וחיות הקודש".

וזהו אומרם "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו שהמאור שבה מחזירם למוטב" והיינו שה' אומר הלוואי שאותי תעזבו, שלא יחפשו אותי באופן ישיר, אלא "ותורתי שמרו" שיגלו אותי ויפרסמו את שמי דרך שמירת התורה ואז הם יגלו שהם מעצמם לא יכולים לעמוד בקיום התורה מחמת עוצם שלילתם, ומתוך גילוי שיפלותם יתפרסם שמי על ידם, כי יתגלה שאני הוא העושה פועל ומדבר, וזהו "שהמאור שבה מחזירם למוטב", והיינו שהמאור שבתורה יחזיר אותם לגלות את שיפלותם וממילא יבינו שהם צריכים את רחמי ה', וזהו למוטב היינו לדביקות בה' בחינת "ואני קרבת אלוקים לי טוב".

ולכאורה קשה מה חטא בזה משה ומה ההשוואה לאבות? הרי משה היה מנהיג והתאונן להקב"ה על הסבל הגדול של צאן מרעיתו בשונה מהאבות שהקשיים היו אישיים שלהם וודאי שאף הקב"ה רוצה שהמנהיגים ששם לעם ישראל יתחננו ויעכבו כל צרה שתבוא עליהם! ומסביר על כך רבי יעקב ניימן בספרו "דרכי מוסר" כי הטענה על משה לא הייתה על שצעק את צרת עם ישראל אלא על הביטוי של "למה הרעות לעם הזה" ועל כך אמר לו הקב"ה אתה מהרהר אחר מידותיי ? והרי אין רוע במעשי הקב"ה ובזה יש לך ללמוד מהאבות שהבינו כי כל מה דעביד רחמנא לטב עביד.

בשבוע זה חווינו אסון כבד בישיבה בפטירתהה של הצדקת מרת אורנה יונה ע"ה אמו של תלמידנו הבחור החשוב בנימין יונה הי"ו ,גם בתוך הכאב העצום והצעקה לאבינו שבשמיים  אין אנו מתרעמים חלילה על מידותיו של הקב"ה, התעמקנו וביארנו בברכת ברוך דיין האמת את פשטות דין האמת שכל הנעשה בעולמו של הקב"ה הוא אמת, אך יש לנו להתחזק ולהבין על אף הקושי העצום שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד גם אם לא תמיד אנו רואים ומבינים את הטוב.

בלווית המנוחה הביא מורינו המשגיח שליט"א בהספדו ש"כל המוריד דמעה על אדם כשר הקב"ה שם בבית גנזיו", דמעה זו היא לא על הצער של היחיד אלא על צער השכינה שהלך מן העולם אדם שקידש שמו ית',  וכפי שהכרנו ושמענו גברת יונה ע"ה השקיעה את כל מאווייה שבניה ילמדו במוסדות תורניים ויצמחו עובדי השם ויראי שמיים וברוך השם זכתה שבנימין תלמיד ישיבתנו הקד' מתעלה בתורה בחברת לומדים עובדי השם וכולנו תפילה ומאמץ שתרווה נחת בעולם שכולו טוב. אנו נמשיך להתחזק כפי שהחלו בני הישיבה הקדושה בלימוד משניות לעילוי נשמתה ובקבלות שונות וכן חיזוק בכיבוד אב ואם שהבטיחה התורה למקיימים   "למען יאריכון ימיך",

שולחים אנו בזה את תנחומינו הכנים לתלמידינו בנימין הי"ו, לאביו שיחי' ולכל המשפחה הנכבדה. אתכם אנו באבלכם הכבד מנשא, בהמשך עבודת השם ולימוד התורה תחוזקו ותנוחמו ויהי רצון שיקויים בנו "בלע המוות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים"

 מצאנו כיוצא בזה שהחמירה התורה דווקא בנזקים שלא ממשיים יותר מנזק ממשי, כדוגמת הלבנת פנים, כמבואר ברמב"ם הל' דעות (פו' הח') וז"ל: "אמרו חכמים המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא"  וכו', ותמוה מאד הדבר שאפ' ברציחה ממש נאמר בגמ' שאם היה בשוגג נידון בגלות לעיר מקלט, ואם רצח במזיד והתראה נידון למיתה, אבל יש לו חלק לעוה"ב, ונמצא שהלבנת פנים יותר מרציחה, ומדוע? כתב ע"כ רבינו יונה (שער ג') כיון שהמלבין פנים אינו מכיר בגודל חטאו ואין נפשו מרה לו על עוונו כמו הרוצח, על כן הוא רחוק מהתשובה, משא"כ ברוצח כיון שמכיר חטאו ומזדעזע מן המעשה יבוא לידי תשובה.

הג' מס' סנהדרין יא. מספרת שישב רבי ודרש בפני תלמידיו, ובאמצע השיעור הריח ריח שום ובקש שמי שאכל שום שיצא, עמד ר' חייא ויצא ולאחריו עמדו כולם ויצאו, למחרת פגש ר' שמעון בן רבי את ר' חייא ואמר לו: אתה הוא שציערת את אבא שאכלת שום וממך נדף הריח? אמר לו, לא תהא כזאת בישראל, ובאר שם המהרש"א שבוודאי ידע ר' שמעון שלא נדף הריח מר' חייא, אלא שטען כלפיו שבגלל שאתה יצאת, יצאו כולם אחריך, וציערת את אבא על ביטול תורה שנגרם, ולא היה עליך לצאת אלא רק מי שאכל השום, וענה לו ר' חייא כי ודאי שביטול תורה הוא עוון גדול, אבל שיתבייש אחד מישראל -לא תהא כזאת עבירה גדולה!

 ונמצאנו למדים הלכה למעשה: א. יש להיזהר מאד מנזקים שאינם ממשיים, וכמו היזק ראיה יותר מנזק ממשי, משום שבזה אינו מכיר בגודל חטאו וימנע מהתשובה כדברי רבינו יונה. ב. איסור הלבנת פנים חמור מרציחה. ג. עדיף עוון ביטול תורה מאשר עוון הלבנת פנים.

עם פתיחת דלתות האולם, תלמידי הישיבה ומאות האורחים תפסו את מקומותיהם וצללו לתוך ערב שכולו נחת ושמחה, הערב החל בהופעה של המנהל המוסיקלי של ישיבת ידידיה אריה ברונר הי"ו ותזמורתו, כשלאחר מכן הוזמן ראש הישיבה לשאת את המשא המרכזי , ראש הישיבה הרחיב במהות הייחודיות והמיוחדות של "ישיבת ידידיה" כשהוא כמובן מוצא את הקשר האקטואלי לנס אותו אנו מציינים בימי החנוכה, רגע מרגש היה  כשהבחור נתן בן רובי משיעור ב' סיים מסכת, מקהלת הישיבה בניצוחו של אריה ברונר הפליאה בביצועיה המרשימים לקול תשואות התלמידים וההורים

מיד לאחר מכן הזמין המנהל את הרב משה קרביץ ר"מ שיעור ב' להנחות את גמר החידון בגמרא,  בו התלמידים התמודדו על התואר חתן הגמרא וסגניו, הגמר התחיל בחידון אינטראקטיבי בו כל התלמידים משתתפים, כשאת המתח והמרץ של התלמידים, שהתחרו ביניהם על ידיעתם ושליטת בדברי חכמינו ז"ל קשה לתאר במילים, די היה להעיף לרגע אחד מבט מן המסך הגדול (אוהו… כמה שזה היה קשה…) ולהתבונן בהורי התלמידים אשר מתרגשים מהמחזה המרהיב של נערי החמד אשר מתנצחים ביניהם בדברי תורה, הרבה דמעות של התרגשות ראינו שם, כשבסופה של תחרות קשה מותחת וצמודה הוכרזה הכיתה המנצחת שזכתה ב"טיול כיתתי לצפון",  וכן הוכרזו שמות החתנים לחתן הגמרא וסגניהם , התלמידים הוריהם ומשפחתם וצוות הישיבה יצאו מן המסיבה בתחושה מרוממת של נחת, וסיפוק מהבנים- תלמידים אשר זוכים לעלות ולהתעלות בישיבה הקדושה.

ברכת מזל טוב שלוחה בזה למיודעינו הרב שי קלדרון הי"ו ומשפחתו, ולתלמידנו היקר אלנתן נ"י לרגל השמחה השרויה במעונם עם הולדת בנם דביר נ"י בשעה טובה ומוצלחת, יהי רצון שיזכו לגדלו לתורה לחופה ולמעשים טובים.

בהתלהבות רבה קיבלו תלמידי שיעור א' וב' היקרים, את הבשורה כי הינם יוצאים לטיול החורף.

ביקשנו מאחד המשתתפים לתאר ולסכם לנו בכמה מילים את חויות שלושת הימים בצפון ואנו מגישים אותם כאן לפניכם:

הטיול יצא לדרך, נא להדק חגורות, תפילת הדרך, אנחנו יוצאים..

ביום רביעי מיד לאחר תפילת שחרית עלינו על אוטובוסים מפוארים ומאובזרים והתחלנו בנסיעה לכיוון אזור הצפון, שם במרכזו של יער הכרמל התחלנו במסלול ייחודי באוויר הצלול של החורף הקריר עלינו  על סלעים וירדנו בוואדיות לאורכו של המסלול  ב"נחל יגור".

משם חזרנו לאוטובוסים שהובילו אותנו למקום הלינה בבי"ס שדה בהר מירון.

לאחר ארוחת ערב עשירה והתארגנות בחדרים, זכינו לעלות בשירה ובהתלהבות לקברו של התנא האלוקי ר' שמעון בר יוחאי שם שפכנו שיח להצלחת הכלל והפרט והבחורים הזכירו גם את ההורים ובני משפחותיהם.

כשחזרנו הופתענו לראות את אמן הרגש והנשמה הרב רונן חזיזה עם הגיטרה מתארגן  להופעה מיוחדת של דבקות  בבורא עולם. בשעות הלילה הקטנות פרשו לשינה חטופה התלמידים ע"מ לאגור כוחות לימים הבאים…

קמנו ליום חמישי  קריר, יצאנו לשמורת החולה לצפייה בנפלאות הבריאה.

ולאחר מכן צעדנו בסמטאות צפת העתיקה. (זקני צפת מספרים על התנהגות מיוחדת של תלמידינו…)

בהמשך נסענו להחלקה על הקרח שם התגלו מספר כישרונות שהרשימו בביצועיהם וההנאה הייתה מושלמת.

 גם ליום השני היה סיום מוצלח בהרקדה ארוכה אל תוך הלילה לקול צלילי המוזיקה בהנחיית d.g.  מקצועי, ההתלהבות הגיעה לשיאה עם כניסתו של ראש הישיבה שאף הוא שמח ורקד יחד עם התלמידים.

בבוקרו של יום שישי האוטובוסים הובילו אותנו להר בנ-טל ופתיתי השלג הצחורים השלימו את החוויה הקסומה ההנאה היתה מושלמת, תודה רבה לכל המארגנים שעמלו וטרחו וסייעו ע"מ שהטיול יהיה כ"כ מוצלח להנאת התלמידים.

בשבת פר' "ויחי-חזק" השתתפו תלמידי כיתות ט' יחד עם תלמידי כיתה י"ב בשבת ישיבה מרוממת אשר תרמה לחיזוק ועליה רוחנית להמשך חודשי החורף.

אי אפשר שלא להזכיר את ה "עונג שבת" בהשתתפותו ובהנהגתו של המשגיח שליט"א שהיה אחד מרגעי השיא של השבת.

ברכת מזל"ט לעוזרו של ראש הישיבה הר' יהונתן קמר הי"ו ולמשפחתו וכן למזכירת ראש הישיבה הגב' הניה שושן שתחי'  ומשפחתה  לרגל הולדת הבנים בשעטו"מ, יה"ר שיזכו לגדלם לתורה לחופה ולמעשים טובים.

בשמחה והתרגשות רבה קיבלנו את התלמיד איתי גוזי נ"י שחזר לספסל הלימודים לאחר הניתוח הקשה שעבר בהצלחה בס"ד, אנו ממשיכים בתפילה להחלמתו המלאה ואיחולינו שיחזור לאיתנו כבתחילה בקרוב.

תנחומינו למזכירת הישיבה הגב' יהודית וינטרוב שתחי' ולמשפחתה על פטירת אביה ז"ל, מן השמיים תנוחמו .

גם בדורות הקודמים היו בעיות, אבל יש שני שינויים שהם שלושה. שניים ברמת ההקניה של הנלמד, והשלישית בסכנת הכישלון. אתחיל דווקא בשלישית, ברמת הסיכון, המעבר של גיל הילדות והנערות נעשה כיום גשר צר מאד, שהתהומות שמשני עבריו הולכים ומעמיקים, ושיני הסלעים החשופות נעשות מחודדות ומשוננות יותר ויותר מבחינה רוחנית. בפרפרזה שונה ניתן להגדיר זאת כך, הפצעים לא התחדשו, הם היו מאז ומתמיד, אך הזיהומים מהאוויר נעשו סמיכים יותר ונגישים יותר, לכן לא ניתן להותיר לזמן ממושך פצע פעור, מחשש להתפשטות דלקות נגיפיות… זו תמונת המצב של דורנו מול הדור הקודם. אתן לך דוגמה, אם בעבר ילד או בחור התקשה בהשתלבות בלמידה, הוא היה מעסיק את עצמו בתוך המסגרת, גם כשהוא התעסק בפעילות מחוץ למסגרת, היו אלו בדרך כלל עסקנות תורנית. בחורים שחשו צורך לשנות אוירה עשו זאת בטיול לצפון או לדרום, בזה הסתיים העיסוק התחליפי להשתלבות הלימודית, פעמים רבות עם הזמן הייתה נוצרת תקשורת וחיבור חדש עם הנלמד, במילים אחרות, הזמן עמד והמתין לתלמידים עד שינסו וישובו וינסו להשתלב. כיום המצב שונה לחלוטין "לפתח חטאת רובץ" כבר בפתח האולפנא רובץ לו החטא וחילותיו וממתינים כמו כלב אל אדונו… עקב כך הצורך במתן עזרה מידית להשתלבות בלמידה נעשה אקוטי וקריטי יותר ותשועה ברוב יועץ.

*

בשבוע הבא: השינויים בדרכי ההקניה בזמנינו.

לנהג לכרטיסן ולשומר ברכבת קוראים בני רון וגד, הנוסעים ברכבת באותו זמן היו מר בני מר רון ומר גד, מר רון מתגורר בחדרה, השומר מתגורר בין חדרה לחיפה, הכנסתו של מר גד היא 9,000 ₪ לחודש, ואילו הכנסתו של השומר היא שליש מזו של הנוסע המתגורר הכי קרוב אליו, הנוסע בעל אותו שם כמו של השומר מתגורר בחיפה, בני מנצח את הכרטיסן בטניס, מהו שם הנהג?

תשובות יש לשלוח לרב רוני זלץ למייל: 1610rz@gmail.com